מה הוא בסיס הקשר בין איש לאשתו?

אדם הנושא אשה מתחייב לתת לה כתובה, אם תתאלמן או תתגרש. סכום הכתובה תלוי אם זה נישואי בתולה או לא. אם היא בתולה כתובתה מאתים זוז, ואם לא – כתובתה מאה זוז. ברור שאשה שהיתה נשואה כבר לאחר, לא תקבל מבעלה השני כתובת בתולה.

המשנה (כתובות דף יא) אומרת שאפילו "בתולה מן הנישואין", כלומר אשה שעמדה תחת החופה ומיד התגרשה או התאלמנה, סכום כתובתה הוא מאה זוז, ככל אשה אחרת שהיתה נשואה והתגרשה.

נשאלת השאלה מדוע, הרי אשה זו היא בתולה. בהסבר המשנה נחלקו התלמודים.

בבבלי מסבירים: "שהרי כנסה ראשון". כלומר, כיון שבעלה הראשון כנס אותה תחת חופתו, אנו מתייחסים אליה כאשה בעולה. לשון הרמב"ם: "ומפני מה תיקנו חכמים לאלו כתובת מאה ואף על פי שהן בתולות? הואיל וחזקת הנשואה שתבעל... הרי הן כבעולות לכל דבר".

זאת אומרת, שחכמים לא חילקו בין הנשואות, אלא התייחסו לכולן במדה שוה, שאין להן אלא כתובת מאה.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מסבירים כך: "בתולה מן הנישואין בטל חינה". כלומר, אף שברור שהיא בתולה, ואף יש לה עדים שהיא לא נבעלה מהרגע שנכנסה לחופתה ועד שהתגרשה, כבר בטל ממנה חן הבתולה.

יש הבדל יסודי בין התלמודים במהות הקשר שבין איש לאשתו.

בתלמוד הבבלי מה שקובע את מעמדה הוא הקשר המעשי. גם בתולה מן הנישואין נידונית כאילו היה קשר מעשי ביניהם.

לעומת זאת, בירושלמי מה שקובע אם יש לה כתובת בתולה או לא הוא החן. זאת אומרת שבסיס הקשר, הקובע את דין האשה, אינו מתחיל מעולם המעשה, אלא ממה שקורה בראש. במחשבה. מבחינה זו, כל אשה שהיתה נשואה, אף אם היא בפועל בתולה, בטל חינה.

הדברים הללו הם ביטוי נפלא להבדל בין תורת א"י לתורת חו"ל, כפי שהגדיר הרב קוק זצ"ל: "בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה ובארץ ישראל.. מתגלה קדושת המחשבה". (ועיין עוד במה שביארנו בספר "לחזות בנועם" עמ' 198).